פרק נג - תפלת הדרך והלכות נסיעה
א. המתפלל על מה שעבר, כגון שנכנס לעיר ושמע קול צוחה בעיר, ואמר יהי רצון שלא יהא קול זה בתוך ביתי, או שהיתה אשתו מעוברת, ואמר יהי רצון שתלד אשתי זכר, הרי זו תפלת שוא. אלא יתפלל אדם על העתיד לבוא ויתן הודאה על שעבר כגון הנכנס לכרך אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתכניסני לכרך הזה לשלום. נכנס בשלום, אומר: מודה אני לפניך ה' אלקינו שהכנסתני לכרך הזה לשלום. בקש לצאת אומר: יהי רצון מלפניך ה' אלקינו שתוציאני מכרך זה לשלום. יצא בשלום, אומר: מודה אני לפניך ה' אלקי שהוצאתני מכרך זה לשלום, וכשם שהוצתאני לשלום כן תוליכני לשלום וכו' עד ברוך אתה ה' שומע תפלה, וזו היא תפלת הדרך (ונבאר פרטי דיניה להלן). כללו של דבר, לעולם יצעק אדם על העתיד לבוא ויבקש רחמים ויתן הודיה על מה שעבר. ויודה וישבח כפי כחו, וכל המרבה להודות את ה' ולשבחו תמיד הרי זה משובח. ותפלה זאת בכניסה לכרך וביציאה ממנו, הרבה פרטי הלכות נאמרו בה, וכיון שאין זו לא תפלה ולא ברכה אלא בקשה בלבד, ואין בה איפוא משום חשש ברכה לבטלה, ראוי לאומרה תמיד, ובעתות מלחמה יש גם חיוב לאומרה.
ב. היוצא לדרך יתפלל: יהי רצון מלפניך וכו' (כמודפס בסדורים ובלוחות כיס) ומסיים בא"י שומע תפלה. וכן המפליג בים יתפלל תפלת הים בחתימה (בא"י שומע תפלה) ביום הראשון להפלגתו כדין הולך בדרך (ובשאר הימים ללא חתימה). וגם תפלה זאת מודפסת בסדורים. ובדורנו התקינו תפלת מיוחדת לנוסעים בדרך האויר.
ג. וצריך לאומרה בלשון רבים שמתוך כך תפלתו נשמעת. ולעולם יכלול אדם את הצבור בכל תפלה שהוא מתפלל. וגדולה זכות הרבים.
ד. אם אפשר יעמוד מלכת בשעת אמירתה כשהולך ברגל. והנוסע בכלי רכב אומרה תוך כדי נסיעה. ויש לאומרה אחרי שהחזיק בדרך אף שהוא עדיין תוך תחום העיר. ואין לאומרה אלא אם כן יש לו לילך פרסה, ובפחות מפרסה לא יחתום (בא"י שומע תפלה). ונסיעה כשיעור הליכת פרסה (כארבע ק"מ), היא שבעים ושתים דקות. ובפחות מזה יכול לאמרה ללא חתימה.
ה. אין לאומרה אלא פעם אחת ביום, אפילו אם ינוח בעיר באמצע היום. אבל אם היה בדעתו ללון בעיר ואחר כך נמלך ויצא ממנה לעבור חוצה לה או לשוב לביתו צריך לחזור ולהתפלל אותה פעם אחרת.
ו. מצות עשה של דבריהם... ללוות האורחים, והרי זה מכלל ואהבת לרעך כמוך. ושכר הלויה מרובה מן הכל, גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני שכינה, ולוויים יותר מהכנסתם. אמרו חכמים כל שאינו מלוה כאילו שופך דמים. וכופין ללויה כדרך שכופין לצדקה. ואפילו המלוה את חבירו ארבע אמות יש לו שכר הרבה. ומה שיעור לויה שחייב אדם בה, הרב לתלמיד עד עבורה של עיר, והאיש לחבירו עד תחום שבת, והתלמיד לרב עד פרסה, ואם היה רבו מובהק עד שלש פרסאות. והיוצא לדרך ישתדל מאד שיעשו לו לויה, כי המתלוה אינו ניזוק. וסדר לויה לנוסע מודפס בסדורים. ואל יפטר אדם מחבירו אלא מתוך דבר הלכה שמתוך כך זוכרהו.